The Love Paradox Racheli Reckles

http://www.breslev.co.il/articles/family/dating_and_marriage/the_love_paradox.aspx?id=24608&language=english

Love is not, “What can this person do for me.” It’s: “What can I do for others?”
 
I was reminiscing about my lovable, spoiled-rotten dog, Barkley. He passed away almost two years ago. He was my little love, my Pachoochie. I had a bad habit of talking to him from wherever I was, as I was convinced he could hear me telepathically. It was really something. One time I was talking to him and telling him how cute he was, and on and on, then I realized someone was walking behind me, listening in on my one-woman conversation. The nerve of him!
 
Anyways, what made me love my dog so - aside from the fact that he was cute and cuddly? I was almost blinded by the flash from that pesky lightbulb that went off in my head when I got my answer. I realized that I loved him so much because I was always doing for him! I never expected anything in return, except unlimited cuddle time on demand. Was that really so much to ask, anyways?
 
I realized the same concept applies to parents and children. As parents, we are constantly doing for our kids, from morning until night, and way after. Of course we don’t expect any reciprocation, except an occasional “Thank you”, though many times even this is just too much to ask of them.
 
And what about relationships? Let’s look at friendships - what are your criteria for a good friend? Most of us would say that a good friend is someone who is always there for you, who is loyal, who will help you out whenever you need them. Of course, your closest friends expect the same of you. So we have a constant cycle of sharing between friends, and this makes the friendship grow and deepen.
 
Now let’s look at relationships; mainly, that of a husband and wife. Most of us have experienced this phenomenon: at the beginning of the courtship, there was nothing we wouldn’t do for our beloved. We would float over to Walgreen’s for an emergency teddy bear and “get well” card when our sweetheart was sick. We would rush out of the house for a late-night sushi craving that just wouldn’t go away. Men, have you ever spent hours and hours feigning interest in the 80 different black dresses that all looked the same during your love’s shopping excursions?
 
Fast-forward a few years into the marriage. I don’t know about you, but I’m certainly not floating anywhere these days! Sometimes even a small effort is a pain - like when my husband asked if I could boil a little more pasta for him. Seriously?! I rolled my eyes and gave an exaggerated huff and puff, as I made some kind of comment under my breath about never getting a break. 
 
What did he expect, the pasta fairy? Should I have pulled my wings out from under my jacket and magically floated over to make another pot as fairy dust escaped from some unbeknownst place? Oh, right - I almost forgot the, “Anything for you, my darling!” 
 
YUCK. 
 
So what happened? What is the fundamental difference between most married couples vs. most dating couples? In the beginning of a relationship, most people are on their best behavior, so they do their best to go above and beyond the norm. When the relationship starts to get more comfortable, the couple starts to relax and lets the extra effort slide- a lot. Hence, the lull hits (along with some weight gain).
 
In scientific circles it’s called “The Love Paradox”. More effort = more love.
 
What’s the secret to getting back on the love train? Focus on doing for each other! Don’t wait to get your needs met so you can then meet your partner’s needs. You’ll end up in a perpetual stalemate. Someone has to make the first move, so why shouldn’t it be you? You’re already ahead of the game- you’re doing your best to incorporate emuna and spiritual awareness into your life.
 
Let’s take this concept a step further. How many of us can say that we really love G-d? Most of us don’t even know what this means, let alone believe that such a thing is possible and practical. What does it mean to love G-d? It means that we do for Him, just like we’d do for our loved ones. We make the extra effort and go beyond our comfort zone just to develop our relationship with Him. We don’t always know why we need to do certain things, especially if they go against our logic.
 
However, we trust that what G-d wants for us is what’s best for us. Take a mental poll of people you know- how many of them try to follow Torah to some extent? I would be confident to say that you could see a trend like this: the more resistant someone is to living a Torah lifestyle, the more fault they find with G-d and the way He runs the world. This means that they don’t have a relationship with G-d, and they might not even want one.
 
What about the people who really do their best to follow the Torah’s guidelines? I would imagine that many of them would say that they do love G-d and have a growing, flourishing relationship with Him.
 
The point is, that in order to develop a love for something or Someone else, it is up to us to put forth the effort. Love doesn’t just happen- it takes lots of time and effort to grow. If it’s love you want, then stop sitting around and go for it! Like Nike says- just do it!

Visionary

Visionary

Since we could probably recite the script for the Sea World show, “Pets Rule!” verbatim and tell you the exact role of every animal, my husband and I decided to skip that attraction on a recent visit to San Diego. Especially since we had no small children (in fact no children of any age!) in tow.

Instead we did something we knew our children wouldn’t envy, something that causes them to roll their eyes and wonder how they got stuck with such weird and boring parents. We visited the Marston House Museum and Gardens. Built in 1905, the 8500 square foot home is surrounded by five acres of beautiful gardens. Designed by famous architects, the house is quite stunning with creative built-ins and preserved cherry wood cabinetry.

I happen to love touring old homes, my husband tolerates it, and my kids…well like I said…

So I thought it was wonderful. But there was more than just seeing a lovely old estate. The original owner, George Marston, wasn’t just a successful merchant. He wasn’t just a philanthropist. He was a visionary.

He established the San Diego library system, the San Diego Presidio Park and Balboa Park. “Big deal” you may think. “Many philanthropists of his time did the same.” Which is true. And, as a side point, no less praiseworthy. We wouldn’t have many of our libraries, museums and universities if not for the generosity of men like Andrew Carnegie, Andrew Mellon, John Rockefeller and J.P Morgan. It’s appropriate to be grateful (and as an avid reader and regular library patron, I sure am!).

But, it’s still more. What really stuns me was Marston’s vision. San Diego nowadays, like Los Angeles, is a developed and populous city with a refreshing ocean breeze, lush parks and old, majestic trees.

But it wasn’t like that in 1905. While the ocean was still there (!), the rest of the city was completely barren. And dry. There was not a tree in sight. Nor water to nourish them.

To be able to look at arid, barren desert and see homes and gardens and parks requires vision and imagination. It requires dreams. And it requires patience.

If we want to accomplish anything of real importance, we have to learn patience and accept failure.

Not only did Marston have to imagine how his home would look surrounded by gardens when he began his endeavor, he had to figure out how to irrigate the land and he had to wait (very) patiently for his labors to come to fruition.

I think that’s one of the marks of a successful visionary – and, in fact, a successful human being.

We all have dreams. We all have goals. We all want to see them realized. But many of us are like Tracy Turnblad in the musical, “Hairspray” who, upon her release from prison, plans to “have some breakfast, then change the world.”

We don’t have the patience. We aren’t prepared to wait for the plants to take root. We can’t handle the dry spells. We’re devastated when some flowers don’t survive, when some saplings are toppled by winds and storms, when we have to dust ourselves off and start over again.

But if we want to accomplish anything of real importance, we have to learn patience. We have to be able to accept failure. And we need to keep trying, keep pushing forward, keeping that vision always in front of us.

We’ve succeeded as a people because we haven’t let go o our belief in the Messiah, of our confidence in better days to come. And we haven’t stopped working towards that goal.

And we will succeed as individuals if we internalize the same qualities – hope, faith, determination, vision – and patience.

It turned out to be more than just a pretty face; the Marston house was a lesson in personal growth (I should have forced my kids to come!).

Love is a Choice by Yvette Alt Miller

NOTE IF YOU CAN START WITH YOUR SPOUCE YOU CAN ACHIEVE WITH THE REST OF THE WORLD!

Love is a Choice

As I pulled into the gas station to fill my rapidly-deflating tire with air the other day, I saw that someone was already using the air hose to pump up his bicycle tires.

My kids were in the car – we were quickly becoming late for my daughter’s own birthday party – and I let out an annoyed “oy vey!” My kids quickly picked up on my mood and said their own “oy veys” a few times as I stepped out of the car.

You know how there’s a way to get too close to someone – maybe while sighing loudly – to indicate you want them to hurry up? Well, I’m not proud now to admit it, but I did the invade-his-personal-space-and-be-impatient thing. I stepped behind him, put my hands on my hips, and exhaled. Noisily.

Picking up on my rudeness, the man turned his head and said he was planning to be a while. I looked at my watch: my daughter’s party was supposed to start in twenty minutes. More sighing.

And then the man with the bicycle and I recognized each other. His wife is a friend of mine. We eat meals at each other’s houses all the time. In fact, she and I had just sat together as we ate brunch at a community even that very morning!

Suddenly, we were all smiles. I backed up a few paces and removed my hands from my hips. Our neighbor stopped filling his bicycle tires and offered to fill up my car tire instead. “Stop by later on and I’ll patch your tire for you!” he cried. “Thanks, and you must come for Shabbos dinner again soon!” I said warmly.

Why was my first instinct to see him as an enemy over a minor inconvenience?

A few minutes later, with my tire full of air and our social calendar a little more crowded, I drove off. But far from feeling fulfilled, I felt like a complete fake.

Why did it take recognizing that we knew each other for us to be polite? He was a human being doing nothing wrong; a fellow Jew. Why was my first instinct to see him as an enemy over a minor inconvenience – and to do so in front of my children, setting them that example? Where was my humanity, my generosity of spirit? I was shaken that the dividing line between treating another person so rudely and embracing them warmly as a friend seemed to be so fine.

The Torah commands “You shall love your neighbor as yourself” (Lev. 19:18). The famous Jewish sage Rabbi Akiva singled out this commandment, calling it a “great” principle of the Torah. I’d just seen an example of the power of this central mitzvah: a world in which people go the extra mile for each other – in which they leap up to help one another, to invite them over, to make them feel loved and valued and secure.

I had also seen in my brief interaction with our neighbor, the opposite: a world in which people are loath to help, in which they begrudge their time, in which they withdraw into themselves.

Jewish tradition teaches that our central, holy Temple in Jerusalem – the one place where all Jews worshipped together in ancient times – was destroyed two thousand years ago because of this attitude: because we refused to stand together, failed to reach out to each other, because we allowed ourselves to feel sinat chinam, causeless hatred of our fellow Jews.

But this attitude can also change in a moment. We can make the supreme effort to regard even those we don’t know with the same warmth and concern we show to our friends, and help rebuild the Temple in the process.

We’re presently in the period called “The Three Weeks”. This distinctive period in the Jewish calendar, commemorating the beginning of the Roman siege of Jerusalem and the destruction of the Temple twenty days later, is a time to work on loving our fellow Jew and eradicating the insidious sinat chinam, baseless hatred that we allow to creep into the fabric of our lives. Here are five strategies to begin connecting with people around us today.

1. Smile! The Jewish sage Rabbi Shammai used to counsel “receive everyone with a cheerful face.” Greeting others with a warm “hello” can alter an entire conversation, transforming any interaction into a chance to truly connect with another person.
2. Judge others favorably. Remember that we don’t know all the circumstances behind another person’s actions. Perhaps that difficult person you’re dealing with is ill, or has a problem at home.
3. Examine your own actions. When I was growing up, my mother always used to tell me that people see in others what they know to be true of their self: we’re all more attuned to challenges that we have, and often have a shorter fuse about issues we personally struggle with. Years later, I found the source of this advice was none other than the Talmud. The world is like a mirror, in which the faults we see in other people are meant to remind us to address them in ourselves.
4. Make the first move. Sometimes the dividing line between people we think of as friends and strangers whom we don’t care about can be frighteningly thin. In some circumstances, all it takes is an invitation to meet up to transform and acquaintance into someone we truly care about and are connected to.
5. See challenges as opportunities. Judaism teaches that we’re each given specific circumstances to help us grow. Once we start looking at our setbacks, tough situations, and even the difficult people in our lives as chances to train ourselves to be better people, we’re often better able to handle them. Try looking at the obstacles in your life as opportunities to transcend your circumstances, to react with grace, and to come closer to the person you are truly capable of being.

Wrong message for the day R Akiva of Mystical Paths on 17 Tammuz

http://www.mpaths.com/2013/06/the-wrong-message-for-day.html

Today is the 17th of Tammuz, a fast day and the beginning of the “3 weeks” – a traditional period of reflection for the disasters of the past which the Jewish people have faced.
The typical response to this period of time is calls for personal reflection and improving in one’s religious observance and Torah study.  And there is little doubt we can always do better in both.
Somehow as we focus on these, we continually seem to MISS THE POINT.  This focus is on Mitzvot Bain Adom L’Makom – the mitzvot or observances between man and G-d.  Yet we are taught the reason for the disasters during this period of time was Sinat Chinam, baseless hatred or hatred for our fellow.  We are similarly taught during the period after Passover, when the students of Rabbi Akiva died from a plague, the reason was improper respect and appreciation for their fellow scholar’s positions.
In other words, the focus SHOULD BE upon the Mitzvot Bain Adom L’Chavero, the Jewish religious observances between man and man, neighbor and neighbor, community and community.
Loving our fellow, doing good in our community, tolerating and even appreciating those who’s practices differ but remain kosher. 
Tolerance AND appreciation.
Rabbi Ariel bar Tzadok of KosherTorah.com put it this way…
Close to two thousand years ago, zealot extremists in the Judean religious camps entrenched themselves in delusional beliefs, and convinced that G-d was on their side, declared war against the world. 
It was not enough for these suicidal fanatics to declare war against the Roman government, these self-same sanctimonious fundamentalists also declared war on their own people, on all other members of their religion who did not embrace their narrow, extremist interpretations.
History recorded the results. There was a holocaust. The (Holy Jewish) Temple, Jerusalem, and most of the land of Israel was destroyed. Casualties were over a million. All this tragedy came about because of fanatical religious extremism. All blame for what happened must be laid fully at the feet of the delusional zealots, those that supported them, and equally upon those who could have spoken out against them, but were silenced by fear or apathy…
The extremist, fundamentalist and zealot all look into their religion to seek out and embrace every element within it that can be twisted to justify narcissism, elitism, separatism, racism and the disregard, disrespect, and outright hatred on anyone outside their own isolated extremist camp.
Since Biblical times, the Torah path (the kosher Jewish path) has expressed an almost libertarian sense of tolerance towards variant religious beliefs and practices. One can simply look into the earliest of Rabbinic literature to see recorded how different religious opinions are mentioned side by side. Very often, even the most divergent of opinions are hotly debated, often without any resolution. Yet, this is considered totally acceptable.
There is a very famous Rabbinic statement, "Elu v'Elu Divrei Elokim Hayim, these and these are the words of the living God." It has always been the way of the Torah Sages to be embracing and tolerant of the many different opinions of others. One can see this mentality expressed on every page of the Babylonian Talmud.
The Sages existing in the times of the Temple saw firsthand the devastating influence of extremist fundamentalism. One of the leading Sages of the day was Rabbi Yohanan Ben Zakkai. He was caught in Jerusalem at the time when the extremists took control of it, thus provoking war with Rome.
The assaulting Romans did not know or understand Torah. In Roman eyes, the extremists were no different from all other Torah faithful. Rabbi Yohanan had to take the chance to try convince the Roman authorities that this was not so. Rabbi Yohanan was desperate to ensure that the Torah itself would survive this war with Rome.
In order to reach the Roman authorities, Rabbi Yohanan had to fake his own death in order to sneak out of zealot controlled Jerusalem. Once free from the extremist, fundamentalist oppressors, Rabbi Yohanan went directly to the head of the Roman forces to plead his cause.
The Roman general was not unsympathetic. He granted Rabbi Yohanan's wish that a town be established for Torah scholars, who would be devoted to their religion, instead of being involved with extremism, fundamentalism, and politics. This town was Yavneh, and it is because of Yavneh that Torah traditions have survived to this day.
Following in the proper Torah path that tradition states began with Aharon, Moses' brother, Rabbi Yohanan was pliant and tolerant. Therefore, he survived. The extremist, fundamentalist zealots, were intolerant and inflexibly rigid. Therefore, they died, and they did not die alone, they brought down in flames over a million along with them.
We see from this that the way of the extremist, fundamentalist zealot is not the way of life, rather it is the way of death. Torah commands us to chose a path that brings us towards life and its abundances. On the contrary, the extremist zealot was/is the opposite of Torah, choosing separatism and elitism as their excuses in embracing a path that is destroying their communities from within. Their zealot revival in the present day is a direct slap in the face to the all the great Torah Sages throughout the generations.
…Torah is about righteousness and shining the light of morals and ethics. Anything contradicting this is not Torah. Anyone contradicting this is not walking the path of Torah, even when they describe themselves as Torah zealots.
The path of this day, the lesson of this day, is Ahavas Yisroel – Tolerance – Acceptance – even Appreciation for our fellow and his path.  Standing silent as the zealots put forth intolerance which eventually turns to violence is to be complicit.  Sinat Chinam must not be allowed to stand.

The Perfect Couple

The Perfect Couple

Magic pads Dr Zev Ballen

Everything that happens to us in life is somehow recorded in our brains. Whatever it is that we learn and experience, whether it was nice and sweet or really not so nice, makes an impression on our minds. 
 
When I was a kid, we used to play with something called "Magic Pads." These were pads made of wax that had an overlay of plastic on top of them.  We would write or draw something on top of the clear plastic and it would make an impression on the wax pad below it. You could then see whatever you created through the plastic. If you lifted the plastic overlay it would erase the picture above but if you looked carefully you could still see the lines that you made were embedded into the waxy pad below. Beneath the surface, there was a residual impression of whatever you drew.
 
The experiences that we have, particularly when we are very young make similar impressions on the blank tablets of our minds. The experiences that a young child has with his or her mother, for example, lay down neural pathways in the child's brain that are etched in very deeply. The younger the child is, the deeper and more lasting are those formative messages to his brain. This is because our minds start out as blank slates. By the age of three, a child's brain is practically the size of an adult brain, but very little has been written into it yet.
 
Our earliest experiences more strongly determine our future way of thinking, perceiving and interacting with people than do our later experiences. Especially significant are the interactions between a mother and her infant. This is why I like to speak to young couples and mothers-to-be and give them this priceless information.
 
There is a fascinating teaching from the Oral Torah that was passed down for many generations before it was eventually written down. The lesson can be found in a book called The Ethics of the Fathers in the 4th chapter, lesson number 25. There it says: "...One who studies Torah when he is still a child, to what can he be likened? To ink written on a fresh clean paper. And one who studies Torah as an old man, what can he be likened to? To ink written on smudged paper."
 
Now let's realize that although the Torah here is ostensibly speaking about academic learning that what it says about academic learning also applies to what psychologists call emotional learning. Emotional IQ refers to a person's ability to manage his emotions and his human relations.  Unfortunately, there are loads of people with genius level intellectual IQ's, whose emotional IQ's are quite impaired and in the inferior range. Many of these frightened, angry,  irascible genius' may not have had the best stuff etched into their brains when they were very young. Which type of IQ would you say is more important, intellectual IQ or emotional IQ? According to Rebbe Nachman of Breslev, emotional IQ is far predictive of a person's overall happiness than intellectual IQ can ever be.
 
We must keep in mind that although a baby doesn't possess a very rational mind, he can still sense the difference between a parent who is holding him or feeding him with loving care and one who is handling him in a cold, mechanical and perfunctory way. Infant researchers tells us that babies respond very differently to the sounds of caretaker's voices and whether they are smiled at and sung to etc. Of course babies aren't very good at differentiating  and accurately interpreting their parent's true intentions, so if mom is in an angry, impatient or depressed mood, the baby can misinterpret that for rejection and abandonment, G-d forbid.
 
Have you ever had the experience of misreading someone else's behavior towards you and feeling insulted by their short and abrupt manner? Only later, you may have realized that the other person was just having a rough day and their abruptness wasn't meant for you. Well if we adults sometimes fail in our ability to "reality-test," you can imagine how easy it is for a child, especially an infant to completely misread our true intentions.  
 
People who come for counseling later in life who have not had enough love, understanding and encouragement engraved into their minds, but rather have suffered heavy doses of hatred, violence, exploitation and abuse are very difficult people to help. You can just imagine how smudged up their once holy and pristine minds have become. People like this not only need tons of love, understanding and patience from their counselors, they need it from where ever they can get it in the right way. Just imagine how much light must shine into a mind where so much darkness has already seeped in. From a secular point of view the picture of what can be done for such people looks rather pessimistic and bleak.
 
Fortunately though, we don't have to limit ourselves to a secular view.  We have a more positive and optimistic outlook for everybody because we are looking beyond natural law to something much higher than that. Let's , once again, turn to the Torah itself for something that we can use to encourage such a person. There is a very positive way of learning the above lesson that I quoted about the effects of writing on clean as opposed to smudged paper. 
 
There is a famous commentator on the Torah whose writings are known as  the Chidushey HaRim and he has a profoundly optimistic way of understanding this lesson. He says that it doesn't really matter if a person comes to learn something new later in life, he can also learn it superbly. 
 
How?
 
Simply, by being shown how to approach the new learning with the fresh exhilaration, enthusiasm, excitement, and wonder of youth; then, he will have help from Heaven and G-d will enable him to learn like someone who is many years younger than himself and whose mental canvas is much more fresh and clean. 
 
Likewise if a person's emotional learning was clouded up and he has severe challenges in knowing how to manage his emotions and his relationships with others, we teach him how to be less "adult" and less serious; we model for him how to act with more faith and more of the spontaneity and playfulness of youth; and he too will grow and succeed and reach his true purpose.
 

Marital Satisfaction Survey: Where Do We Go From Here? By Rabbi Steven Weil

http://www.ou.org/life/relationships/marital-satisfaction-survey-where-do-we-go-from-here-steven-weil/#.UccSzDvVATA

“How does my husband have time to learn the daf yomi every day, but he has no time to spend with me?”

“Is it right for my wife to share the most private details of our marriage with her mother?”

“Why can’t my husband just listen and sympathize when I have a problem instead of telling me what I am doing wrong and how I should fix it?”

“We both work long hours and still struggle to make ends meet. Is there any way we can alleviate the stress and the toll it is taking on our marriage?”

Time and again, newly married couples grapple with these types of questions. In the best-case scenario, they are seeking advice. Often, however, they are at wits’ end and tearfully or angrily air grievances.

For the most part, such questions come from spouses who are good people and who grew up in healthy families. These types of tensions are not reflective of dysfunctional marriages. Rather, they are simply challenges to be expected when two very different genders and personalities work together to build a shared home and family.

Every couple will have disagreements and confront stress. Problems arise, however, when the marriage begins with unrealistic expectations of achieving “happily ever after” without effort or compromise, or when the couple is insufficiently mature or thoughtful to resolve disagreements in a healthy and constructive way.

The community is increasingly acknowledging that consideration of communal challenges is best explored with the benefit of data and empirical analysis. To this end, the Orthodox Union recently sponsored the Aleinu Marital Satisfaction Survey, which interviewed 5,200 Orthodox Jews. The respondents, ranging from divorcees to the 72% to 74% of couples who considered their marriages good or excellent, consistently identified several common challenges to their relationships. These are the five most cited:

Marital Intimacy. Due to its sensitive and private nature, the accepted practice within many of our communities is to refrain from addressing the topic of marital intimacy with our children until immediately prior to their marriage.

However, our youth are, to differing degrees, dramatically and extensively exposed to various dimensions of physical relationships through the media, literature, and, increasingly, the Internet. Alas, since the community does not “control” the message, teenagers and young adults get a picture that is superficial and deeply detrimental.

While we might wish it to be otherwise, the community can no longer afford to defer guidance in this area until marriage, since by then, our children will have developed illusions and expectations that cannot be easily replaced. Regardless of how sheltered we might perceive our children to be, we have entered an age in which it is vitally important for a young man and woman to get the right message before and after they are married. Their teachers need to be open and clear about the Torah’s approach to sexuality, and to how essential a component of a healthy marriage it is, above and beyond the important mitzvah (commandment) of having children.

This component of marriage is supposed to be pleasurable for both wife and husband, and, to achieve that level, they must learn to talk openly with one another (in a modest way) about their physical relationship. They need to understand that men and women often approach intimacy from opposite sides – men from the physical and women from the emotional – and learn to be sensitive to and accommodating of each other’s needs. In Rabbi Avraham Peretz Friedman’s book Marital Intimacy – A Traditional Jewish Approach (Jason Aronson, 1997), two chapters address the mitzvah of onah (biblically mandated fulfillment of a wife’s sexual needs) and discuss the “nine middos” (thoughts and intentions that undermine intimacy). Rabbi Peretz’s book should be required reading for men both before and during marriage.

Relationships with In-Laws. It is wonderful when children have a close relationship with their parents; such closeness and respect for parents should not end when they get married. However, the relationship does need to shift in such a way that makes room for the spouse, and G-d willing the children, to become the nucleus around which everything else revolves. The couple must become the center of each other’s universe.

Occasionally, a married child or a parent simply cannot bring themselves to cut the proverbial cord, causing potential discord and needless tension. This challenge is particularly acute when parents are supporting the young couple financially.

Parents need to be socialized to the independence they provide their married children, and young couples need to know that it is ok, even necessary, to set boundaries with their parents. Such boundaries should be implemented respectfully, but the needs of the spouse must trump the needs of everyone else, including parents.

Managing Financial Struggles. The combination of today’s economy and the particularly high cost of an Orthodox lifestyle is often crippling. The financial burdens of supporting a family can be a jolting wake-up call to young men and women who have never been financially independent.

Many young couples are naïve in assuming “it will all work out,” unaware that the chronic stress of drowning under financial pressure may take a toll on their marriage. Psychologists have found that marriages can withstand acute crises of a limited duration, but can be worn down by chronic, ongoing stress that does not ease with time. This is why never-ending financial burdens can devour marriages.

Making Time for Each Other. When couples are dating, and during the engagement, they cannot imagine how busy life will get once they are married, managing a home and pursuing careers. When children are added to the equation, the sum of their efforts leave little or no time to invest in their relationship.

Couples need to be aware that, while spending significant time together feels so natural during the pre-marriage stages, doing so once married often requires deliberate planning and commitment. They need to be taught that limited quality time, such as an occasional vacation (though wonderful and a nice memory), does not substitute for quantity time.

Relationships solidify and grow when couples are present for each other day in and day out, in the mundane routines of ordinary life. Twenty-two percent of those interviewed for the survey cited lack of time together as a significant issue in their marriage.

Inadequate Communication Skills. Men and women have different styles of communication, as do those with different personalities or different backgrounds. It is therefore no surprise that a whopping 23% of husbands and wives report frustration with their inability to communicate effectively with their spouses.

Some complain that their spouse talks too little, others that it is too much. Some don’t feel safe opening up to their partners because of judgmental reactions to earlier expressions of feelings.

Communication patterns set in the early days of the marriage often become entrenched and, if counter-productive, are hard to unravel as time marches on. Communication skills must, therefore, be learned before marriage.

In my opinion, it is crucial for a couple to be properly prepared and educated, not just in the laws of taharas hamishpacha (family purity), but in the many areas couples find challenging, such as those described by the OU study. I suggest that these fit the category of v’ahavta l’rayacha kamocha (loving your fellow like yourself).

V’ahavta l’rayacha kamocha is not an esoteric mitzvah; the greater and more profound the relationship one has, the greater the obligation. It follows, therefore, that the greatest responsibility is to one’s spouse.

While pre-marital education is vital to the success of a marriage, post-marital education is even more crucial. In this regard, certain segments of the Orthodox community can learn from each other. Several Chasidic communities have established a mentoring system in which new couples are partnered with established couples, meeting on a regular basis to deal with the challenges of creating a healthy marriage and home life. Each community should seek to create a similar system, adjusted to the needs and character of its membership.

Another model employed by certain rabbanim, rabbis, (and which happens to be the standard practice of the Archdiocese) is to require couples to attend post-marital sessions at regular intervals after their wedding.

Perhaps the most important message a couple can learn in pre- and post-marital education is that a certain amount of conflict in a marriage is normal, and that being prepared to recognize it and deal with it is the best defense. The strongest marriages are not the ones that have no disagreements, but the ones in which spouses address their differences openly, honestly and constructively, as this brings them closer with every resolution.

As hard as we try to shelter our young men and women, they are bombarded by a culture whose messages fly in the face of our core Torah values. We owe it to our children, our congregants and our students to empower them with the tools and skills they need to succeed at a relationship that the majority of modern society has doomed to fail.

Hakadosh Baruch Hu (the Holy One, blessed is He) taught us that “it is not good for man to be alone” (Bereishis 2:18). It is our responsibility to ensure the next logical step – that it is good to be together.

This has been reprinted from the Klal Perspectives Journal with edits. Klal Perspectives is an electronic journal dedicated to addressing the unique challenges facing today’s Orthodox communities. Each issue consists of a symposium in which a diverse group of rabbinic and lay leaders share their different perspectives on a given topic.

Rabbi Steven Weil is the Executive Vice President of the Orthodox Union.

Stuck in a Lousy Marriage Rabbi Shlomo Slatkin

Stuck in a Lousy Marriage | Everyday Jewish Living | OU Life

As I reflect on all the couples I have counseled over the years, I have come to the conclusion that the ultimate secret to their success depended on one thing: commitment. In fact, studies have shown [1] that the number one reason for divorce is not money or infidelity but lack of commitment. The couples that successfully get through crises are the ones who are committed to their marriage.

In our disposable society, a marriage is as expendable as a computer. You buy it knowing that you will have to replace it within a few years. But a marriage is not a computer. It is a serious commitment that requires work, and while it may seem much easier to leave the relationship when the going gets tough, the truth is that it is not necessarily so.

Most of us already know the damage divorce can do to our children, our health, and our wealth, and many people decide to stay married for these very reasons, including some who have no real hope for it to improve. They think they married the wrong person and that if they could marry someone else, it would be better. They may not intend to terminate their relationship, but the thought does cross their mind.

But in order for a marriage to improve, a mental shift must take place. You must commit to success instead of looking elsewhere for something or someone better. If divorce is always an option lurking in the back of your mind, you lack the commitment to make it work and you will not be able to be fully present in your relationship.

It Takes Two to Tango

Part of being committed to your marriage or at least trying to make it work is to realize that it is not all about the other person. What do you bring to the table?

A relationship takes two to tango; there is never one party that is entirely innocent. What responsibility do you take in your relationship? Is your spouse an evil monster with psychological problems or do you play a role in triggering such undesirable behavior? Most of the things that really bother us about our partner are only partially about them and largely about us. Why would a particular incident bother you tremendously but appear insignificant to your friend? Each one of us has our own unique history as well as natural tendencies.

We may have grown up feeling ignored or not fully heard by our parents. It is no wonder when we try to get our spouse’s attention and he/she is checking email and not responding that it may stir up strong feelings for us. Maybe our spouse was in the middle of something important and not intentionally ignoring us–but we feel emotionally charged by the incident.

Our external triggers, as real as they may be, are only a symptom of a greater problem. That problem is our story and ourselves. By working on ourselves and becoming more conscious about why we react the way we do, we can learn how to be more effective in our relationship and have more compassion for our spouse. Begin to notice how much ownership you can take for your feelings and reactions. How is this conflict compelling you to grow?

Marriage is ultimately an opportunity for growth and healing—which makes these points of conflict blessings in disguise. The challenges that we face are to help us become better and more balanced people. A woman who is exceedingly proper and rigid about manners marries a man who is sarcastic, loud, and loves to rock the boat. While these issues cause friction in their relationship, their frustrations with each other are really a call for them to become more complete individuals. He needs to work on becoming a little more appropriate and she can benefit from lightening up a bit.

In my experience, couples in crisis that want their marriage to succeed and are willing to invest in their relationship are almost always successful. This holds true even for the most egregious breaches of a marriage. It is astonishing how even in such cases it is possible to salvage a marriage by committing to making it work. The ones who lack that commitment are the ones who don’t always make it.

Even in a case where only one spouse is committed, the changes he or she makes can have a ripple effect and shift the inertia of the relationship. While it will be much harder than if both are committed, when one spouse begins to change and create safety in the relationship, it often allows for the other one to let down the walls of resistance and leads towards greater connection.

While you may be afraid of committing, once you decide to commit, you will actually feel much more relieved. A quote from a Starbucks cup: “The irony of commitment is that it’s deeply liberating—in work, in play, in love. The act frees you from the tyranny of your internal critic, from the fear that likes to dress itself up and parade around as rational hesitation. To commit is to remove your head as the barrier to your life.” It is often the case that indecision is what feels so uncomfortable and enslaving. Once we muster the courage to decide to commit, that stagnant energy can now move and propel you forward for the good.

Excerpted from Rabbi Slatkin’s new book: Is My Marriage Over?: The Five Step Action Plan to Saving Your Marriage, available for download at www.theRelationshipRabbi.com/is-my-marriage-over.

Most of us are a little afraid of committing. The Answer to “Commitment Phobia” is here. 

Thousands of respondents weighed in on marriage in our community. Read Rabbi Weil’s take at Jewish Action, in Major Marriage Challenges.

[1] With this ring . . . A national survey on marriage in America. (2005). Gaithersburg, MD: The National Fatherhood Initiative

Rabbi Shlomo Slatkin, MS, LCPC, “The Relationship Rabbi,” is an internationally renowned Imago relationship therapist, author, and lecturer. He works with couples in person and worldwide via Skype. To contact Rabbi Slatkin, please visit www.TheRelationshipRabbi.com.

Aish.com in Hebrew the other great aish!

http://www.aish.co.il/f/m/?s=nb

Rabbi Blech on how to have a long and happy marriage in Hebrew (use google translate)

http://www.aish.co.il/f/m/211691691.html

האם מישהו מסוגל היום לשמור על חיי נישואין מאושרים באמת במשך חמישים שנה?

אני לא מתכוון לדרך הקלה בה עשה זאת המפיק ההוליוודי שהתרברב וסיפר שכדי להגיע לסך הכולל הזה, הוא היה צריך 6 נשים שונות.

ואני גם לא מתכוון לפיתרון שמצא הקומיקאי ג'ורג' ברנס, כשטען שהאנשים היחידים שיכולים ליהנות מחמישים שנות נישואין מאושרים הם אלה שנשואים לפחות מאה שנה.

אני מתכוון, האם זה אפשרי גם בעולם של ימינו, שזקוק כל שנה למודלים חדשים ומוצלחים יותר של מכוניות, אייפדים וסמארטפונים, כששוטפים לנו את המוח וגורמים לנו להאמין שצריך לזרוק כל הזמן את מה שכבר לא מוצא חן בעינינו, ולהחליף אותו באלטרנטיבות נחשקות יותר – האם באמת ישנה אפשרות לקשר ארוך ומאושר עם אדם אחד בלבד?

השאלה רלוונטית יותר כיום, משום שתוחלת החיים שלנו ארוכה יותר, והמוות אינו מביא לסיום מוקדם של הקשר אליו נכנסנו בצעירותנו. אחרי עשרות שנים יחד, יש לבעלים ולנשים בחירה: הם יכולים לנסות לשמור על חיי הרומנטיקה, התשוקה והידידות שבגללן הם נקשרו זה לזה מלכתחילה, או לוותר על התקווה למצוא סיפוק ואהבה עם בן הזוג שלהם, ולחזור אל מבוך ההיכרויות עד שימצאו את טבעת הזהב החמקמקה של שביעות הרצון.

נישואין הם אתגר. אנחנו לא יכולים לחשוב, שסתם נצליח איכשהו, באופן אינטואיטיבי, לגלות כיצד לגרום למערכת יחסים בין שני בני אדם שונים לשרוד מתוך הרמוניה מושלמת. אחרי 54 שנות נישואין (והספירה נמשכת!) הייתי רוצה לשתף אתכם בשלוש תובנות שליקטתי מאוצרות החוכמה והמסורת היהודית.

1. שמחה וקושי

את הראשונה שמעתי מפיה של אמי, עליה השלום. היא הייתה אז בת 95. אחרי שראיתי כיצד קשרי נישואין רבים מפרפרים בעוד שהקשר שלה עם אבי כל כך יציב וחזק, תהיתי מה ה"סוד" שלה. חייהם של הוריי היו מלאים בתקופות קשות. בכמה מקרים, הם נאלצו לברוח מבתיהם מחשש לחייהם – מפולין לגרמניה להונגריה לשווייץ. בסופו של דבר הם הגיעו לארה"ב, ושם התמודדו במשך שנים ארוכות עם קשיים כלכליים. "איך זה", שאלתי את אמי, "שלמרות כל מה שעברתם, מעולם לא התייאשתם, וברור שהייתה אהבה גדולה בינך לבין אבא?"

אמי הרהרה במשך כמה רגעים. ואז היא אמרה בפשטות רבה, "להגיד לך את האמת, אף פעם לא ידעתי שאנחנו אמורים להיות מאושרים."

מה שהיא הבינה באופן אינטואיטיבי הוא שנישואין מהווים הרבה מעבר לזכות ליהנות מהחיים ולשמוח. הנוסחה ההוליוודית מקדמת את האושר כמטרה בפני עצמה; ההשקפה היהודית רואה באושר רווח נוסף לחיים טובים עם בן זוג נבחר, חיים שכוללים את קשיי המחויבות, החובה והאחריות.

האושר הוא רווח נוסף לחיים טובים עם בן זוג נבחר, שכוללים את קשיי המחויבות, החובה והאחריות

הלן קלר ביטאה אמת מוצקה כשכתבה: "האושר אינו יכול לבוא מבחוץ. הוא חייב להגיע מבפנים. מה שגורם לנו אושר, אינו מה שאנחנו רואים או ממששים או מה שאחרים עושים למעננו, אלא מה שאנחנו חושבים ומרגישים ועושים, ראשית למען הזולת ואחר כך למען עצמנו."

המילה אהבה באה מהמילה הב – תן. לאהוב באמת משמעותו לדאוג לצרכי הזולת יותר מאשר לצרכים שלנו. המשמעות של "אני אוהב אותך" אינה לשים את הדגש על הדברים שאתה צריך לעשות כדי לשמח אותי, אלא על הדברים שלי תהיה הזכות לעשות למענך – הדברים שבסופו של דבר יגרמו לי לאושר ושמחה.

השוו זאת לכל סוגי החוזים, הכתובים והלא כתובים, שאנשים עורכים היום כשהם שוקלים להתחתן. הוא יוריד את הפח בתנאי שהיא תדיח את הכלים. הם יעשו תורות בהכנת ארוחת הצהריים. השם ישמור שהאחד יעשה יותר מהשני. זה לא יהיה הוגן. ואז כמובן אף אחד מהם לא יהיה מאושר, משום שהם תמיד ירגישו שהם לא השיגו את העסקה הטובה ביותר.

מי שנכנסים לנישואין מתוך מחשבה שהם יבטיחו להם חיוך נצחי על הפנים, גוזרים על עצמם כישלון. על כל אחד להתחיל את הנישואין מתוך ידיעה שהם מציעים לו את ההזדמנות לחלוק את אתגרי החיים עם מישהו שהוא אוהב, ולא משנה כמה קשה יהיה וכמה הם ידרשו ממנו. כאשר נבין זאת, נזכה למתנת האושר הגדול ביותר, שמגיעה מפעולת הנתינה.

אז הצעד הראשון כדי להבטיח לעצמנו חיי נישואים מאושרים, הוא להזכיר לעצמנו שאנחנו לא אמורים להיות מאושרים כל הזמן. המסר הראשוני שניתן לכלה ולחתן היהודים עם סיום טקס הנישואין הוא שבירת הכוס. חייבים להיות בחיים רגעי שבירה. הם לא יכולים להיות מלאים בשחוק בלתי פוסק. אולם אהבה ללא תנאים מאפשרת לנו להתגבר יחד על הקשיים – ולמצוא את סוג השמחה שלעולם לא היינו זוכים לחוות במרוץ נהנתני אחר האושר.

2. הברכה שבשכחה

הסוד השני, למרבה ההפתעה, הוא לגלות את הברכה שבשכחה.

"בכל פעם שאנחנו רבים", סיפר גבר אחד לחברו, "אשתי נהיית היסטורית".

"אתה מתכוון היסטרית?" שאל החבר.

"לא, אני מתכוון היסטורית – היא זוכרת את כל המקרים בהם לא הייתי בסדר במשך 20 שנות הנישואין שלנו."

המדרש שואל מדוע אלוקים ברא אותנו עם החיסרון לכאורה של מידת השכחה, הרי הוא יכול היה באותה המידה לברוא לנו שכל שמסוגל לזכור כל אירוע בחיינו? לא, הם עונים, לא הייתה זאת טעות שמימית אלא מילוי של מטרה אלוקית. בני האדם אינם מושלמים. כולנו טועים. זה המחיר שאנחנו משלמים על אנושיותנו. ואם אנחנו עושים שטויות, יש לנו אפשרות להתחרט; אם אנחנו פוגעים באחרים, אנחנו יכולים להתנצל ולהמשיך הלאה.

שכחה היא מתנה אלוקית שמאפשרת לנו להתקדם משגיאות העבר שלנו. "אני בחיים לא אשכח", היא תגובה נכונה אך ורק למעשה חסד של הזולת. "אני בוחר לשכוח" היא התגובה הנבונה לטעות שנעשתה על ידי מישהו שאנחנו אוהבים, תוך מעידה רגעית של שיפוט שגוי או כעס בר חלוף.

"אושר אינו אלא בריאות טובה וזיכרון גרוע"

"אושר אינו אלא בריאות טובה וזיכרון גרוע", כתב אלברט שוויצר – והוא היה יכול לומר זאת באותה מידה כמתכון לנישואין מוצלחים. לרוע המזל, אנחנו מוגבלים במידת היכולת שלנו לשמור על בריאות טובה. אולם ודאי שזה לא עד כדי כך קשה לזכור שצריך לשכוח.

התרכזו בכישלונות של בני הזוג שלכם והרשימה תוסיף להתארך ולהתארך. למדו להשתמש במחק שבקצה העיפרון עבור טעויותיו של בן הזוג, ובעופרת שבצידו השני כדי לעקוב אחר מעלותיו, וכך תזכרו תמיד מדוע התחתנתם איתם מלכתחילה.

3. להתפשר

ורעיון אחרון להשלמת העצות.

מכירים את הבדיחה המפורסמת – יודעים איך קוראים למישהו שחושב שהוא תמיד צודק? 'גָּרוש'. אף אחד לא תמיד צודק, ואף אחד לא תמיד טועה. ואם אתם חושבים שאתם תמיד צודקים, סימן שאתם טועים.

בין כל שני אנשים החיים יחד תהיינה אי הסכמות. אם הם הופכים את הוויכוחים להתנצחות אישית, הם תמיד יסתיימו בהפסד לשני הצדדים. הפתרון פשוט. צודק או לא, זוג נשוי צריך ללמוד כיצד להתפשר.

צודק או לא, זוג נשוי צריך ללמוד כיצד להתפשר

ישנה הלכה מפתיעה הקשורה לסמל היהודי אותו אנו מציבים בכל פתח – המזוזה, שמצהירה על נוכחות הא-ל. מפרשי ההלכה חלוקים בדעותיהם לגבי זווית קביעתה של המזוזה במשקוף. חלקם אומרים שהיא צריכה להיות אנכית, בעוד שאחרים סוברים שמאוזנת.

מה אנחנו עושים בפועל? זהו המקרה היחיד בהלכה היהודית שבה איננו פוסקים לטובת צד זה או אחר. במקום זה, ההלכה למעשה (לבני אשכנז) היא שיש לקבוע את המזוזה באלכסון – לא כמו הדעה הראשונה ולא כמו השנייה, אלא בפשרה. אין מקור להצבת המזוזה באלכסון, אולם הדבר מממש אמת נעלה יותר. האמת שעליה הבית היהודי חייב להיבנות, אם רוצים שהוא ישרוד וישגשג. פשרה היא המפתח, וכשבעל ואישה מצליחים ללמוד להתכופף מעט – אפילו כשאחד מהם משוכנע שהוא צודק – ולבחור בוויתור על פני ניצחון, הם יזכו בגמול רב ערך – בבית מבורך בשלום, שהוא הברכה הגדולה מכל.

לא קל למלא אחר שלוש ההצעות הללו. נישואין מאושרים אינם קורים מאליהם. אני מסכים עם הקביעה ש"השנים הקשות ביותר של הנישואין, הן אלה שבאות אחרי החתונה". אולם אחרי שחגגנו את חתונת הזהב שלנו, אני חושב שזכיתי ביושר בזכות להמליץ על שלוש האמיתות הללו, שעזרו להביא אותי עד הלום – ולהרגיע אתכם שהן יכולות לעזור גם לכם להגיע לאותה נקודת ציון.

Guarding Eyes and Happy Marriages

Guarding Eyes and Happy Marriages

 

"Tzippi" was originally from the Los Angeles area. After finishing university with honors, she discovered her roots and became a baalat teshuva, a newly observant Jewess. That was about seven years ago. She landed a job in the midwest, met a seemingly-Orthodox guy, and married him. The marriage was a disaster on all counts. She wanted a husband who loved Torah, but her husband neither loved Torah, hard work or her. He liked looking at movies, magazines and women in the street. Tzippi went through a painful divorce, was left with almost nothing, and began a new life in Israel.
In Israel, Tzippi met a sweet, humble, G-d fearing righteous convert who strongly follows the teachings of Breslev and Rav Shalom Arush. Recently, Tzippi and her husband Avi celebrated their third wedding anniversary. They have a gorgeous toddler who just turned two years old. Tzippi recently wrote me, thanking me for the spiritual guidance I was privileged to give her along the way. She asked me to quote her, as follows:
"Rabbi Brody, you can quote me: being married to a guy who doesn’t guard his eyes is worse than Gehinnom (purgatory - LB), and being married to a guy who guards them is mamash Gan Eden (truly the Garden of Eden - LB). I am incredibly humbled by how far Hashem has brought me. thank you again for your major role in bringing me here, and to more true happiness, fulfillment, and shalom bayis (marital bliss - LB) than I ever dreamed was possible."
Guys, if you want a great marriage, start guarding your eyes. Girls, if you don't want your husband to look at other women, then don't make other women's husbands look at you, for that's not fair. Modesty applies in the summer, too. Hashem wants us to be a nation of holiness; once we are, we'll see even bigger miracles than we do today!

Rabbi Shalom Arush (Hebrew so use google translate (if you need it!)

בית הוא בית מקדש פרטי, וכשהבית

מהווה מקום לשכינה משמע הדבר,

שהעבודה הרוחנית נעשית בשלמותה,

לכן הבריאה מגיעה לתכלית שלה.

 

 

הבריאה כולה תלויה בשלום בית שבין בני הזוג.

 

סביר להניח שקורא השורה הראשונה יוסיף סימן-שאלה וסימן-קריאה אחרי קריאתו. אז זה יראה כך: הבריאה כולה תלויה בשלום בית שבין בני הזוג?!

 

כן! וזה בהחלט מצריך הסבר.

 

סיפר רבי יוסף חיים, "הבן איש חי" זצ"ל, את הסיפור כיצד בחר הקב"ה את מקום בית המקדש?

 

פעם היו שני אחים, האחד עשיר אך ללא ילדים, והשני עני אך עם ילדים. ולכל אחד מהם היה שדה. שני האחים האלה אהבו אחד את השני אהבת אמת, ומה שהם היו מוכנים לעשות אחד בשביל השני היה לאין שיעור.

 

האח העני היה חושב לעצמו: אחי היקר אומנם עשיר, אך אין לו ילדים. אם כן, אלך ואוסיף לו תבואה מהשדה שלי. לי לפחות יש ילדים לכן יש לי במה להתנחם, אולם לאחי אין, לכן כדי שימצא נחמה לעצמו, אוסיף לו מתבואתי כדי שייהנה מעושר רב ממכירת התבואה שלו ושלי. ויצא האח העני בלילה והיה לוקח מתבואתו ושם בשדה של אחיו. וכך נהג במשך כל לילה.

 

האח העשיר היה חושב לעצמו: אחי היקר, אומנם יש לו ילדים, אך הוא עני חסר אמצעים וצריך לגדל את ילדיו. אם כן, אלך ואוסיף לו תבואה מהשדה שלי. לי יש עושר רב, אך אין לי ילדים, אם כן, מה יש לי לעשות בכל הכסף? עדיף שיהיה אוכל לילדיו של אחי. ואם כך הדבר, אוסיף לתבואתו מתבואתי, כך שיזכה להוסיף על הכנסותיו. ויצא האח העשיר בלילה והיה לוקח מתבואתו ושם בשדה של אחיו. וכך נהג במשך כל לילה.

 

שני האחים נהגו במנהגם זה במשך שנים רבות. אולם כל אחד היה שואל את עצמו: כיצד זה יכול להיות? בלילה אני יוצא ושם תבואה בשדה של אחי, ואילו בבוקר אני רואה בשדה שלי תוספת של תבואה. לכן החליט כל אחד מהם לחכות בלילה ולהבין את פשר העניין.

 

יצא האח העני בלילה ושם את התבואה בשדה של אחיו, והמתין בצד. הגיע האח העשיר אף הוא באותו לילה ושם מתבואתו בשדהו של אחיו. יצא האח העני ממקום מסתורו והתגלה לאחיו. הדבר התמוה שהיה בלב כל אחד מהם, נודע. הם חיבקו אחד את השני באהבה ובשמחה על החסד והטובה שכל אחד רצה לעשות למען אחיו.

 

ראה הקב"ה את מעשיהם של שני אחים אלה, לכן החליט שבמקום שבו שורה האהבה החסד והכרת הטוב – שם יבנה את בית המקדש.

 

אם כן, מקום בית המקדש, המקום בו שורה השכינה, היה תלוי במקום שבו שורה השלום, האהבה, האחדות החסד, הכרת הטוב ושאר מידות טובות.

 

בית המקדש הוא הלב, הוא זה שמאחד את עם ישראל. בזמן שהוקם המשכן בימי משה רבנו ע"ה, המשכן היה במקום מרכזי וסביבו כל שבטי ישראל. השלום בין עם ישראל סביב השכינה, המשכן, היה חשוב מאוד מכיוון שבמקום שבו שורה השלום שורה השכינה, ובמקום כזה יכולה להתקיים העבודה הרוחנית בשלמותה.

 

מכאן אנו יכולים להבין מדוע הבריאה כולה תלויה בשלום בית בין בני הזוג.

 

בית הוא בית מקדש פרטי, וכשהבית מהווה מקום לשכינה משמע הדבר, שהעבודה הרוחנית נעשית בשלמותה, לכן הבריאה מגיעה לתכלית שלה. אך בכל זאת, הגרפים של הסטטיסטיקות מראה עליה באחוזי הגירושין.

 

מדוע?

 

כשאדם שעוסק בעניין שלום בית בין בני זוג, שאלתי את השאלה הזאת בכל פעם כאשר נתבקשתי לטפל במקרה זה או אחר. חשבתי על זה – מדוע? מתוך כל הטענות של שני בני הזוג, מתוך הבעיות והטיעונים שכל אחד מבני הזוג ציין וטען כלפי בן זוגו, מתוך כל הזוגות שבהם טיפלתי במשך שנים רבות, מצאתי שהמכנה המשותף לכל הזוגות אליהם הגעתי ובגללו אין שלום בית הוא - חוסר הדרכה!

 

בני זוג שלא עוברים הדרכה לא מצליחים להגיע לשלום בית. מכנה משותף זה נוגע לכל הזוגות. נכון, בכל בית יש זוג אחר, אך הדבר המשותף לחוסר שלום בית של כל הזוגות הוא, שהם לא קיבלו הדרכה. ולא מדובר בזוגות שרוצים לגרום רע אחד לשני, חלילה, אלא זוגות שבאמת רוצים לקיים בית אמיתי, להיטיב אחד עם השני, להצליח ביחד, אבל הם לא מצליחים! והם לא הצליחו להשיג את המטרה בגלל שהם לא למדו.

 

שלום בית הוא דבר מורכב מאוד. מדובר פה בשני אנשים השונים במהותם, אופיים, במרכיבים היסודיים של כל אחד מהם – מדובר פה באיש ואישה שהם שני הפכים! ולא רק בחיצוניות, בזה כל אחד יכול להבחין, אלא בפנימיות. מבנה הנפש שלהם שונה, דרך החשיבה, היצרים שלהם שונים, ועוד המון דברים עמוקים ומשמעותיים השונים במהותם ובמרכיביהם מזה של בן הזוג. וכשיש כל כך הרבה מרכיבים ושוני בין בני הזוג, כיצד אפשר לבקש שלום בית ללא הדרכה? ללא הבנה של מרכיבים ושוני זה? לדעת ולהבין שהם שני הפכים שונים?

 

שלום בית הוא מכלול של מצוות והלכות. כשאנו ניגשים לקיים מצווה אחת מתוך תרי"ג המצוות, ואנו רוצים לקיימה בשלימותה, עד כמה שידינו משגת, אנו פונים לספרי ההלכה המורים לנו כיצד לנהוג ולפעול כדי לקיימה, כלומר מקבלים הדרכה כיצד לקיימה. קל וחומר כאשר מדובר בשלום בית, הכולל את כל העבודה הרוחנית של האדם, את התורה והמצוות -  לכן חשוב מאוד להבין שצריך הדרכה. ואין זו בושה לבקש הדרכה ולומר 'אני לא יודע'.

 

אם כן, מדוע בני הזוג לא מקבלים הדרכה אמיתית ועמוקה?

 

אחת הסיבות היא, שכל אחד מבני הזוג חושב: למה אני צריך ללמוד דבר כזה? ההורים שלי למדו? אני צריך ללמוד איך לחיות עם בן-אדם? זה כבר מוגזם! מי יכול ללמד אותי? הרי גדלתי בסביבת בני אדם, לכן גם אוכל ללמוד - ארכוש ניסיון ואגדיל את הידע שכבר יש לי. (ואני, כותב שורות אלה, שואל את עצמי: איזה ידע יש לזוג צעיר? איזה ניסיון? ועד שהם יצליחו לרכוש ולהתנסות, מה יקרה בינתיים עם שלום הבית שלהם?)

 

חז"ל לימדונו – איזהו חכם? הלומד מכל אדם! מכל מלמדי השכלתי!!! לכן גם האדם החכם ביותר, המחשיב מחוכמתו ומעצמו, צריך לדעת שזאת לא בושה ללמוד ולבקש ללמוד ולהבין, כי "אין הביישן למד" – אל תתבייש לומר: אני חכם היודע ומבין בתחום זה או אחר, אך בשלום בית?! בעובדה שאנו שני הפכים שונים במהות וביסוד שלנו? למה לא לקבל הדרכה מקצועית שתעשה לי רק טוב, שתוסיף ותעשיר את חיי הזוגיות והמשפחה שלי, למה לא?

 

חוסר ידיעה = חוסר שלום בית.

 

הבריאה לא יכולה להגיע לתכליתה אם אין שלום בית, ולא לחינם ברא הקב"ה את העולם! לכן צריך לקבל הדרכה בשלום בית, לא להסתפק בשלום בית שהוא שלום-מלחמה והפסקת אש עם הסכמי שלום, אלא שלום בית אמיתי! שלום בית הוא אהבה, ובגימטרייה אהבה = אחד, שניים שהם אחד.

 

העמקתי במחשבות ושאלתי – מדוע הקב"ה מכריח את האדם להתחתן?

 

הרי ישנן מצוות שאדם לא מחויב לקיימן (קל וחומר שני בני הזוג). למשל, בחקלאות, רק אדם שהוא חקלאי צריך לדעת את המצוות השייכות לעבודת האדמה. אדם שלא עוסק בחקלאות לא יתבע משמים על כך שהוא לא קיימן, כי הוא לא עסק בחקלאות. לא כל אחד מגיע לקיום מצוות העוסקות בעבודת האדמה.

 

ואם מדובר במצוות פריה ורביה - האם האדם הוכרח להתחתן כדי לקיים את מצוות פריה ורביה? כן, אך אם בני הזוג לא מצליחים להוליד ילדים, האם הם יתבעו על כך משמים? לא, הם אכן התחתנו ורצו בכל ליבם לקיים מצווה זו, אך לא זכו.

 

כאן אנו נוגעים בנקודה חשובה מאוד העוסקת בתכלית של האדם, והיא להיות דבוק בבוראו בתורתו ובמצוותיו. ולכאורה נראה, שהדבר יהיה קל יותר לאדם להגיע לתכלית זו כאשר הוא רווק/ה בלי עול של בית, אישה, בעל, ילדים ופרנסה. אך לא כך הם פני הדברים. התורה מספרת לנו שהקב"ה העניש את בני אהרן, נדב ואביהוא, בכך שנשרפה נפשם, מכיוון שלא נשאו נשים למרות שהיו צדיקים גדולים. גם על חזקיהו המלך נגזרה גזרת מיתה ושלא יהיה לו חלק לעולם הבא מכיוון שלא נשא אישה, למרות שכל חייו עסק בלימוד התורה, ובזכותו כל עם ישראל למדו תורה, וראוי היה להיות משיח. אם כן, גם כדי להיות גדול בתורה, צדיק גדול, צריך להתחתן.

 

זכר ונקבה בראם

 

נאמר בספר בראשית, כאשר ברא הקב"ה את האדם, הוא ברא אותו "זכר ונקבה". הזוהר הקדוש מסביר: שכל דמות שלא ימצאו בה זכר ונקבה, אינה דמות עליונה ואינה מושלמת. האדם נקרא אדם רק כאשר הוא נושא אישה, ורק אז הוא נקרא אדם שלם.

 

ממשיך הזוהר ואומר לנו דבר נוסף: בכל מקום שלא נמצאים זכר ונקבה יחדיו, הקב"ה אינו משים מדורו באותו מקום. גם אם הוא יהיה הצדיק הגדול ביותר, והיא הצדיקה הגדולה ביותר, כל עוד הם לא נשואים הקב"ה לא ישים מדורו עימם. ופשט הדברים הוא, שאין השכינה שורה עימם.

 

בהיבט היותר עמוק, הקב"ה רוצה שהאדם ידבק בו ויתעלה מתוך החומריות של העולם הזה, מתוך מסגרת של חיי נישואים, עם כל הקשיים והמניעות שיש בזה, וישקיע וימלא את חובתו כלפי בן זוגו וילדיו מבלי לשקוע בגשמיות, במידות רעות ובתאוות של העולם הזה. וכשאדם לא מתחתן והשכינה לא שורה עימו, משמעות הדברים היא, שאין לבורא עולם בית בעולם הזה. הקב"ה מתאווה שתהיה לו דירה בתחתונים (עפ"י תנחומא) דהיינו בכל בית ובית בעולם הזה, ואם אין שלום בית בין בני הזוג בודאי ובודאי שהשכינה לא שורה שם. הקב"ה שוכן בבית רק כשבני הזוג הם אחד, רק כשיש שלום, אהבה אחדות ורעות ביניהם.

 

ומה עניין זה בא ללמדנו?

 

שלא יחשוב האדם שנברא והוכרח לקיים את ציווי הבורא – להתחתן – שדבר זה יפריע לו להתעלות ברוחניותו, ובעצם העובדה שהוא יהיה לבד הוא יוכל לגדור לעצמו גדרות מהנאות העולם הזה, שהוא יהיה אדון לעצמו בלי שום הגבלות ומחויבות – לא זה רצון הבורא. אלא דווקא על ידי שמטיל על עצמו עול, כמו שאמר ירמיה הנביא: "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו", כלומר שיקבל על עצמו עול כדי לקיים את תכליתו, שידבק בבורא על ידי שיהיה מעורב עם העולם הזה, אחרת הקב"ה לא היה צריך לברוא את העולם ולא להוריד נשמות לעולם, אלא היה משאיר אותנו בעולם הנשמות.

 

האדם נברא מכיוון שהוא תכלית הבריאה כולה, וכל פעולה שלו משפיעה על כל הבריאה. הקב"ה ברא אותנו כדי שבפעולותינו נוריד את השכינה הקדושה לעולם הגשמי הזה. והשראת השכינה בעולם יכולה להיות רק כשיש לו חיבור עם אשתו. וכשהוא לא מתחתן, ממילא הוא לא מקיים את רצון הבורא המתאווה לדירה בתוך ביתנו, מכיוון שאדם רווק נחשב חצי אדם ולא שורה עליו שכינה. נמצאנו למדים, שהקב"ה לא נמצא עם אדם שאינו נשוי ולא יועילו מעשיו להידבק בו. וברור הוא, שאף שהוא נשוי עדיין לא נקרא שמילא את רצון בוראו, אלא רק אם יש לו חיבור בשלמות עם בן זוגו, וחיבור זה הוא שלום בית בשלימות.

 

עולם חסד יבנה

 

החסד הוא אחד משלושת עמודי העולם, כדברי חז"ל: על שלושה דברים העולם עומד: על העבודה, על התורה, ועל גמילות חסדים. ובמידת החסד נבנה העולם, ככתוב: "עולם חסד יבנה". וכבר אמרו בגמרא: תורה – תחילתה גמילות חסדים, שנאמר: "ויעש ה' אלוקים כתנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים, שנאמר: "ויקבור אותו בגיא". אין לתאר ואין לשער את השכר העצום שיזכו אותם האנשים שהם גומלי חסדים.

 

כשאין שלום בית אזי כל החסד שעליו העולם עומד לא מתקיים, כי החסד חייב להיות קודם כל בתוך הבית. ויהיה האדם שיהיה, העוסק כל היום בחסדים ובנתינה לזולת, לומד תורה ומקרב את הבריות אליה, עובד, מפרנס – ובקיצור מושלם במעלות. כל עוד הוא לא יעשה חסד בתוך ביתו, אין הוא משפיע על עמוד החסד שעליו עומד העולם.

 

בני הזוג צריכים לדעת שחסדים לא גומלים רק מחוץ לביתם. לא לחיות עם המחשבה שהם עושים דבר חשוב ונעלה, שהרי הם עוזרים נותנים ותומכים באנשים, ועל ידי זה מקיימים את אחד העמודים שהעולם עומד עליהם, או קונים את עולמם.

 

בני הזוג צריכים לדעת שעיקר המבחן של האדם בכל המידות, ובעיקר בחסד שהוא אחד מעמודי העולם, הוא בתוך ביתם, עם האישה, הבעל והילדים. ואם אין הם עושים חסדים בתוך הבית, אלא רק עם אנשים בחוץ, אין לזה שום ערך, וכמו שכתב רבי חיים ויטאל זצ"ל: מידותיו של האדם נמדדות לפי היחס בבית – דהיינו אל האישה, אל הבעל ואל הילדים.

 

וכשאין חסד בבית, אין שלום בית. וכשאין שלום בית תכלית הבריאה נפגעת. מכיוון שאלו שעושים חסדים רק מחוץ לביתם, בידם הורסים את שלום הבית שלהם. שהרי נדמה להם, שעקב מעשי החסד הרבים שלהם, מגיעה להם הערכה וכבוד עילאי מבני זוגם. או-אז מתחילות מריבות והקפדות אחד על השני, ריחוק וגירושין, חס ושלום. בעניין זה לימדונו חז"ל: "ענייך ועניי עירך, ענייך קודמין". ופירש רש"י: עניי ביתך קודמים לעניי עירך. אם כן, מובנת ההתמרמרות והכעס של אחד מבני הזוג כאשר השני עושה חסד בחוץ קודם לחסד בבית, הרי כלפי הבית האדם מחויב יותר מכולם.

 

מסופר על רבי שמואל שפירא זצ"ל, שעל אף היותו איש קדוש ועובד ה' גדול, ומעולם לא הוציא עיניו חוץ לארבע אמותיו, ואף בביתו היו עיניו סגורות וחתומות תדיר, עם כל זאת ויתר לא פעם על עבודותיו הנשגבות כדי להיות לעזר בביתו בטיפול בילדים הרכים. גם באמצע הלילה כשקם בחצות, קרה לא אחת שנשאר בביתו אם הייתה נדרשת עזרתו.

 

די בדבר נורא זה כדי לעורר כל אחד מבני הזוג לבל יהיה טוב לב מחוץ לביתו וקפדן ורע-לב בתוך ביתו. אלא, מבשרו לא יתעלם. וצריך כל אחד מבני הזוג לעבוד על עצמו עד שירגיש שעשיית חסד בבית היא לא רק מצד שהוא איש חסד לאחרים, אלא שהוא עושה חסד עם נפשו ממש, שניים שהם אחד, ככתוב: "גומל נפשו – איש חסד".

 

אמר רבי חיים ויטאל זצ"ל: ישנם בני אדם המיטיבים עם זולתם ועושים חסדים עם אחרים. אך עם בני ביתם לא, אך עליהם לדעת שכל מעשי החסד שלהם הם הבל!

 

לכן אנו מבינים מדוע הבריאה יכולה להתקיים בשלמותה כשיש שלום בית, כיון שעמוד החסד יכול להתקיים בשלמותו תחילה בתוך הבית, ורק אחר כך מחוצה לו.

 

הכרת הטוב

 

התורה מספרת לנו, שבמכה השלישית ציווה הקב"ה את משה שיאמר לאהרן אחיו שיכה את עפר הארץ ויהיה לכינים. נשאלת השאלה, והרי משה הוא הגואל, מדוע לא ציוה הקב"ה עליו, שהוא בעצמו יכה את העפר? מסביר רש"י: שהעפר לא לקה על ידי משה רבנו, לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי והטמינו בחול, ולכן לקה על ידי אהרן.

 

מלימוד זה, על כל אדם, קל וחומר כאשר מדובר בבני הזוג, מוטלת החובה ללמוד הכרת הטוב מהי. מה החול שהוא דומם ולא מרגיש כלום, ציווה הקב"ה להכיר לו טובה, בני הזוג שבודאי מטיבים אחד עם השני, על אחת כמה וכמה שצריכים להכיר טובה אחד לשני. וידוע מאמר חז"ל האומר: בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן. והפירוש: אזהרה לאדם שלא יהא מזיק לחברו שנהנה ממנו. והוסיף רבנו המאירי: שאף על פי שראוי להזהיר שלא לבזות שום אדם בעולם, מכל מקום, באדם שנהנה ממנו ונשתמש בו – צריך להיזהר שלא יבזהו אפילו בליבו!. ואומר רבי נחמן בספר המידות: אדם שקבלת ממנו הנאה פעם אחת – אל תבזהו! כאן מדובר בפעם אחת, מה קורה כאשר מדובר בטובה הנעשית יום-יום מבן הזוג?!

 

לכן צריכים בני הזוג להבין את החובה שבדבר. להסתכל על כל הטובות שכל אחד מהם עושה לשני, בגשמיות וברוחניות. ולא מספיק שידעו זאת, אלא עליהם לספר אחד לשני שהם מכירים לו טובה, ולפרט בפרטי פרטים את כל הטובות שכל אחד מהם עושה עימו, לפרגן, לעודד לשבח את בן זוגו ולהודות על הטוב והחסד.

 

כדי לקיים זאת אפשר לכתוב ולציין את נקודות החסד והטוב שבן הזוג עושה לשני (כדי לא לשכוח) ולהודות עליהם, מכיוון שעל ידי זה הוא מרבה אהבה (גם של בן הזוג המכיר טובה, וגם של בן הזוג שמקבל את ההודאה ושמח מאוד על כך שבן זוגו זוכר ולא כפוי טובה, חלילה). וכשמתרבה האהבה כשיש הכרת הטוב, קל יותר לסלוח ולהעלים עין במקרים מסוימים, כי "על כל פשעים תכסה אהבה". בנוסף לכך, יש יותר חשק, כוח מרץ וחיות להשקיע בזוגיות מצד שני הצדדים. אדם שמכירים לו טובה מרגיש סיפוק מכל עמלו, מתמלא שמחה בטחון וכוח להמשיך לעזור ולהיטיב עם בני ביתו.

 

מאידך, כשאין הכרת הטוב, כשיש כפיות טובה, בן הזוג מרגיש מרירות על כך שלא מעריכים את מעשיו. שלא נותנים אפילו מילה טובה אחת על מעשיו, מילת עידוד וכבוד. דבר זה גורם לחלישות הדעת, לכעס וטינה כלפי בן הזוג. ובמקרה כזה בן הזוג (כפוי הטובה) עובר על דברי חז"ל, הוא זורק אבן לבור ששתה ממנה, והופך למזיק – מזיק לבן זוגו, מזיק לזוגיות, מזיק לשלום בית, מזיק לקיום הבריאה.

 

דבר חשוב שמציינים חז"ל בעניין הכרת הטוב שבין בני הזוג, המשפיע על התכלית של האדם – קרבתו ודבקותו בעבודת ה', שהיא קיום הבריאה, הוא: ש"כל הכופר בטובתו של חברו – סופו לכפור בטובתו של המקום". כלומר, אין הוא מקיים את תכליתו ואת תכלית קיום כל הבריאה, כי הוא כופר בטובתו של בן זוגו, לכן בסופו של דבר יכול להגיע, חלילה, לכפירה בטובת המקום. לא די בכך שבן הזוג מגלה כפיות טובה לבן זוגו, הוא גם מגלה כפיות טובה לבורא-עולם שנתן לו בן זוג "כזה". במקום לראות את הטוב בבן הזוג שהבורא נתן לי, אני לא רק שלא רואה את הטוב, אני גם כפוי טובה ומחזיר רעה?!

 

דוגמא לכך מצאנו אצל אדם הראשון, שכאשר הקב"ה שאל אותו: "המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו, אכלת?" השיב האדם: "האישה אשר נתת עימדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". ופירש "בעל הטורים": זה שאמר הכתוב: "משיב רעה תחת טובה", והיה כפוי טובה באישה שנתן לו לעזר.

 

את החלק הזה התחלנו עם סיפור מהתורה, על הכאת העפר על ידי אהרן ולא על ידי משה רבנו. כאן התורה מלמדת אותנו שצריך להכיר טובה על הכל ולכל! קל וחומר לבן הזוג. אם אדם ילמד ויקנה את המידה הנפלאה הזאת, שעליה מושתת שלום בית והבריאה כולה, גם לדומם, הרי שהוא בדרך הנכונה לרכישת מידה זו גם מול בני אדם, קל וחומר עם בוראו. אמרו חז"ל: "עתיד הקב"ה לתבוע עלבון סוסים מרוכביהם". כלומר, על הרוכב להבין שהסוס הוא חסד ושפע שהקב"ה נתן לו, הוא משמש לו עזרה לסחוב את עגלתו, להוביל סחורות וכו'. הסוסים ניתנו לו לעזר, על כן עליו להכיר טובה, לא להכות ולהכאיב להם, כי את העלבון הזה יתבע הקב"ה מרוכביהם. בדברים אלה מלמדים אותנו חז"ל, שיש להכיר טובה לצינור שדרכו משפיע הקב"ה חסד, טוב ושפע לאדם, לכן אל תחזיר לו רעה.

 

זה מה שבאה התורה ללמד אותנו. לעפר אין מוח לזכור שהוא עשה חסד עם משה רבנו. לעפר גם אין לב להרגיש את ההכאה עם המטה של משה רבנו כדי שיהפך לכינים. העפר (=הדומם) הוא צינור שדרכו ניתן לרכוש את מידת הכרת הטוב, כמו שמלמדת אותנו התורה, כי מהדומם תעבור לצומח, לחי ולמדבר. והמדבר הוא בן אדם – חבר או בן זוג. וככל שאדם רוכש את מידת הכרת הטוב כלפי בני אדם ובעיקר כלפי בן זוגו, הוא רוכש את מידת הכרת הטוב כלפי בוראו, וכך מקיים את תכליתו (התקרבות לקב"ה) ותכלית הבריאה כולה.

 

קניית המידות, העבודה עליהן, ריסון התאוות והעבודה הרוחנית – הכל, אבל הכל, מתחיל בבית. דהיינו, בשלום בית שבין בני הזוג. רק על ידי השלום שבין בני הזוג עניין זה נמדד, לא בחוץ עם מסכה שקרית, אלא בתוך בבית. רק כשיש שלום בית בין בני הזוג, רק שיש חסד, אהבה, נתינה, אחדות, רעות, הכרת הטוב – הבריאה יכולה להתקיים, כי קודם האדם מקיים זאת בתוך עצמו, על ידי שמשכין שלום בתוכו ועל ידי קיום התכלית שלו מול בוראו, ועל ידי זה מקיים את תכלית הבריאה כולה, המתקיימת מתוך השלום עם בן זוגו.

http://www.breslev.co.il/articles/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%A9%D7%A8/%D7%94%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F/%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94_%D7%95%D7%96%D7%95%D7%92%D7%99%D7%95%D7%AA.aspx?id=6755&language=hebrew